גדעון לוי: ומה אצלנו?

הכותרות זעקו: גזענות וקיפוח. ואמנם, ההפרדה העדתית בבית הספר בעמנואל מחפירה ומקוממת.

האפרטהייד בקהילה החרדית כולה מעורר שאט נפש. ראשיתו בהתנשאות העמוקה, הקיימת בהלכה,

כלפי כל מי שאינו יהודי, והמשכו בגזענות כלפי עדות המזרח. הזעזוע שלנו, החילונים, ממה שקורה בעמנואל

ובבני ברק מוצדק ומבוסס. אחרי שאמרנו זאת - הבה ונתבונן בחלק מאתנו - האשכנזים, הנאורים והחילונים.

השד העדתי עדיין כאן, בבקבוק ומחוצה לו. לא קיפוח רשמי ובוטה כמו אצל החרדים, בלי תנאי קבלה על פי מוצא,

בלי הפרדה רבנית, ובכל זאת חטוטרת שאין מה להתפאר בה, גם אם היא מטויחת ומכוסה היטב.

בית הספר בעמנואל לא מקבל נערות מזרחיות? איום ונורא. ומה לגבי פרס ישראל? היזכרו בטקס

שהתקיים לפני כמה ימים: כמעט כולו על טהרת האשכנזים, חתני הפרס ומעניקיו. "פרס ישראלוביץ'",

הוא כונה פעם, במידה רבה של צדק. בין 158 חתני הפרס בתחומי התרבות היו רק עשרה מזרחים.

שיעורם לא גדול יותר בקרב יותר מ-600 חתני הפרס בכל התחומים. נכון, איש לא קבע שלמזרחים אין בו דריסת רגל,

איש לא הציב תנאי סף עדתיים כמו אצל הרבנים, מדי פעם אפילו זוכה בו מזרחי-מחמד,

בעיקר רבנים אלמונים בקטגוריית מחשבת ישראל - אבל התוצאה מדברת בעד עצמה.

קיפוח חילוני בתחפושת, חמור לפעמים יותר מקיפוח חרדי בוטה, שנעדרים ממנו כללי התקינות הפוליטית הטהרנית שלנו. הקיפוח הגלוי מעורר התנגדות וזעם; הקיפוח הסמוי (וכן, המאופק יותר) לא מעורר מחאה אצלנו.

מאז שנות ה-50 מספרים לנו שאין קיפוח; שאו-טו-טו לא נדע מי אשכנזי ומי מזרחי; שצה"ל הוא כור ההיתוך של כולם.

נכון שפעם לא היססו ראשי תנועת העבודה להשמיע בגלוי אמירות גזעניות מבחילות, כאלה שאיש לא יעז לבטא כיום.

אבא אבן הנאור כתב בשנות ה-50 על המזרחים: "עלינו להכניס בהם רוח מערבית ולא לתת שיגררונו

לתוך מזרחיות לא טבעית". יועצו הבכיר של מלך מרוקו, אנדרה אזולאי, משוכנע עד היום שיוצאי עדתו

הובאו ארצה רק כדי לשמש כוח עבודה זול וכדי לפזרם באזורי הספר כמגן אנושי. יש עמו ציטוטים מדברי

דוד בן-גוריון ונחום גולדמן שמאששים זאת. פעם גם אמרו כאן לאשתו: "את לא נראית מרוקאית".

כל אימת שאני פוגש את האיש המרשים הזה, בעל הקריירה המדהימה, אני לא יכול שלא לשאול את עצמי (ואותו):

למה היה הופך לו עלה לישראל? מזכיר מועצת פועלי דימונה, שבה גרים בני דודיו? או שמא פועל טקסטיל כמותם?

ומה קרה לזה שעלה, עמיר פרץ, אחד הפוליטיקאים ההגונים כאן, מהיחידים שמחזיקים בהשקפת עולם,

שהיה מושא להגחכה מיומו הראשון במשרד הביטחון, על רקע עדתי, בטח על רקע עדתי, גלוי או סמוי.

אין קיפוח וכל הצמרות שלנו - הפוליטית, הכלכלית, המשפטית, האקדמית ואפילו הביטחונית -

אשכנזיות, עם נגיעות קלות של מזרחים, כיוצאים מן הכלל שמאשרים להפליא את הכלל.

והכלל הוא שגם 62 שנה אחרי היווסדה, המדינה מנוהלת בידי אליטה טהורת עדה. כן, נכון,

היו לנו שני נשיאים מזרחים, בשום אופן לא מרוקאים, העדה הגדולה ביותר עד לאחרונה, שניים-שלושה רמטכ"לים,

יש כבר כמה אלופים, מנהל בנק או שניים, אף לא ראש ממשלה אחד, אבל מי סופר. השוויון הרי חוגג.

השוויון חוגג? בתחום תנאי השכר המצב אפילו מחמיר: אם ב-1975 השתכרו המזרחים בממוצע 79% משכר האשכנזים,

ב-1992 ירד השיעור ל-68%. על פי המחקרים הלא מעודכנים, הפער בהשכלה ישתווה רק בעוד 75 שנה.

בתי הכלא מלאים מזרחים, האוניברסיטאות הרבה פחות, רק כ-7% מחברי הסגל האקדמי הם מזרחים.

אבל למה לנו סטטיסטיקה? הבה ונשאל את עצמנו ביושר, כמה מהאנשים שמופיעים יום-יום בטלוויזיה הם מזרחים;

וכמה מהאנשים שחורצים את גורלנו הם כאלה. איחס, עמנואל; פויה חרדים, אבל הבה נתבונן בעצמנו תחילה.
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©