4 שנים להינתקות: מכון "מותגים" ו"פרסום גל-אורן BSD" בנתוני מחקר מפתיעים:

[פורסם לראשונה הבוקר ב"ישראל היום"]

36% בציבור הדתי-לאומי בעד סירוב פקודה בעת פינוי התנחלויות
79% בעד מאבק בעת פינוי התנחלויות

42% אינם משלימים עם 2 מדינות ל2 עמים

79% יצביעו נגד הקמת מדינה פלסטינאית במשאל עם

94% מגדירים עצמם קודם כל כ'יהודים' לפני 'ישראלים'

4 שנים לגירוש - כל הפרטים:

4 שנים להינתקות מגוש קטיף ובציבור הדתי-לאומי לא מזהים פצעים מגלידים. הכל פתוח כשהיה, ונראה שגם החשבון עם המדינה שניתקה אותם ממורשת אבות, נשאר פתוח לגמרי.

ההלם הראשוני שתקף את המפונים, ואיתם כל המגזר הדתי הלאומי, שציוניותו בא עימו כערך מוסף, אידיאולוגי ומובנה, התחלף אט אט בשינוי עמדות כלפי המדינה, ההלם שהיה מהול בכעס עצור, התחלף בקביעת עמדה חדשה באשר לראייה הכללית והאישית כלפי המדינה.

מסתבר, שבני הציונות הדתית שראו עד להינתקות במדינת ישראל "ראשית צמיחת גאולתנו" מתקשים להשלים עם קביעה זו, גם אחרי סיטואציה קשה בה מיטב חיילנו מפנים בכוח אמהות ואבות מכור יישובם, למול תמונות בתי כנסת הרוסים, מראות הקברים שהוצאו מקומם, כל אלה היו כעקירות בלב הציונות הדתית ותהליך ההינתקות ("גירוש גוש קטיף" בלשון הציבור הדתי-לאומי") הפך למאורע שהשפיע יותר מכל על יחסי הציונות הדתית עם הממשלה הלאומית, בשנים האחרונות.

לקראת 4 שנים לגירוש גוש קטיף, יזם מכון המחקר "מותגים" בשיתוף משרד פרסום גל-אורן BSD מחקר מעמיק ומקיף, שכלל את הציבור הדתי-לאומי. ממצאי המחקר מדגישים את הכרסום המהותי שחל בעמדת הציונות הדתית כלפי מדינת ישראל.

לשאלה "להבא, מה צריכה להיות תגובת המתנחלים לפינוי התנחלויות" ניתנה תשובה ברורה לפיה 79% מהציבור הדתי לאומי סבור שיש לכלול מאבק בתגובה לפינוי התנחלויות, כש16% ממנו סבורים שיש למנוע פינוי גם במחיר פגיעה בשוטרים ובחיילים המפנים. רק 18% סוברים שיש להתפנות ללא התנגדות.

בציבור הכללי-יהודי העמדות שונות וכי רוב בציבור הכללי-יהודי (42%) סבורים שיש להתפנות בצורה מסודרת וללא התנגדות, מול מיעוט קטן של 10% הסבורים שיש לכלול מאבק גם במחיר פגיעה בשוטרים וחיילים מפנים.

לשאלה "כיצד צריכים לנהוג חיילים הנדרשים להשתתף בפינוי התנחלויות" התקבלו ממצאים מפתיעים המצביעים על כך ש36% מהציבור הדתי לאומי סבורים שבמקרה כזה יש לסרב פקודה, אפילו אם משמעות הדבר ישיבה בכלא צבאי, זאת מול 18% מהציבור הכללי-יהודי הסבור כך. כן מראה המחקר על 39% מהציבור הדתי-לאומי שסבורים ש"יש לבקש שלא להשתתף בפינוי, אבל כן להשתתף בפינוי במידה והמפקדים מסרבים לשחרר אותם", זאת מול 30% מהציבור הכללי-יהודי הסבור כך. רק 21% מהצביור הדתי לאומי סבור שיש למלא כל פקודה כולל פינוי התנחלויות. כאמור, מרבית המרואיינים מהציבור היהודי כללי (82%) חושבים כי "אסור לסרב פקודה ויש להשתתף בפינוי".

תשובות מעניינות התקבלו במחקר לשאלה "כיצד עתיד להסתיים המאבק על יהודה ושומרון". מסתבר ש46% מהציבור היהודי כללי, לעומת 25% מהציבור הדתי לאומי חושבים שבסופו של דבר יהיו "שתי מדינות לשתי עמים". 42% מהציבור הדתי לאומי, כמו גם 33% מהציבור היהודי כללי חושבים שתהיה בסופו של דבר "מדינה אחת כחלק ממדינת ישראל ופלסטינאים שלא יסכימו להיות תחת ריבונות ישראל ויצטרכו לעבור למדינות ערביות אחרות".


לשאלה בעניין משאל עם בנושא הקמת מדינה פלסטינאית ביהודה ושומרון, מראים ממצאי המחקר ש79% מהציבור הדתי-לאומי יצביעו נגד הקמת מדינה פלסטינאית במשאל עם. 45% מהציבור היהודי כללי, לעומת 18% מהציבור הדתי לאומי – "יצביעו בעד הקמת מדינה פלסטינאית". 20% מהציבור היהודי כללי וכן 25% מהציבור הדתי לאומי -"יצביעו נגד ההסכם ואם היא יאושר יפעלו נגד ישומו בכל דרך, כולל התנגדות פיזית"

המחקר המקיף כולל גם שאלה בתחום ההגדרה העצמית "יהודי" או "ישראלי". כצפוי, הרוב המכריע של הציבור הדתי לאומי מגדירים עצמם קודם כל כ"יהודי" (94% מהם). זאת לעומת 68% מהציבור היהודי כללי (שם, 32% מגדירים עצמם קודם כל כ"ישראלי").

מצ"ב לינק לידיעה ב"ישראל היום" http://62.128.57.2/Olive/AM3/Israel/Default.htm?href=ITD%2F2009%2F07%2F30&pageno=1

עצוב לי.

הגעתי למשרד לא מזמן,

מתוך הערפל של בוקר בלי קפה.

עובר דרך רחוב הרואה לבן גוריון וביאליק ונהיה לי עוד יותר עצוב.

יום רגיל.

בתי קפה פתוחים,

אנשים יושבים קוראים עיתון.

אני נזכר איך כשהייתי בן 17 נרצח חבר קרוב, כשהודיעו לנו ההרגשה היתה שהעולם נעצר.

החיים השתנו. התהפכו.

ואז אתה יוצא החוצה, הציפורים עדיין עפות, המכוניות נוסעות ואתה לא מבין, איך אפשר?

הפער בין הכאב שלנו, הרעב שלנו, הקינות שלנו

לבין הנון שלאנט שבו הם ממשיכים לנהל את היום, בין קפה לקפה,

הוא הפער שאותו אני מגדיר כחורבן.

הם לא שותפים לכאב הזה שלנו, שמגדיר יסוד כל כך חשוב במי שאנחנו,

ומילא הם, הילדים שלהם בכלל לא יבינו על מה אנחנו מדברים..

לא מסכימים איתי?

סעו לים.

נראה אם תמצאו כיסא.

בבניין ירושלים ננוחם בעז"ה.

פוסט אורח, חני וייזר, תקציבאית יח"צ גל אורן BSD

בתזמון מדויק (פחות או יותר) של ההתחלה שלי במשרד, קבלו את דעתי הסובייקטיבית, בבמה מכובדת זו של ה"פוסט אורח" הראשון בבלוג של מאיר,
על הביטוי המוכר "כל ההתחלות קשות".

כשאנשים באים להתחיל משהו, הם בדרך כלל נוטים לקוות שזה יהיה משהו טוב. אלא אם כן הם סובלים מאיזו פסיכוזה דיכאונית, וכבר לא איכפת להם מה בדיוק יקרה והאם הוא יהיה חיובי או שלילי.
בדרך כלל הציפיה היא שיהיה בסדר, ואם כבר- אז עדיף בסדר גמור או אולי אפילו מצוין. ועם ההרגשה הזו מי יודע עייפות מה היא, מי בכלל שם על הבוס העצבני ועל העובדה שכל הדרכים פקוקות.
בהתחלה פשוט עוטים אוטומטית עור פיל ומכינים מרפקים. שיתהפך העולם ואצלי הכל יהיה הכי טוב שאפשר, מה שזה יהיה: הדירה החדשה, השנה החדשה, העבודה החדשה. הכל. אנשים מוכנים להתרוצץ, להסתכסך, לא לישון, לא לאכול – בשביל המטרה החדשה שלהם, בשביל היעד החדש.
נסו לתפוס שבוע-שבועיים אחר כך? הנוף שונה. שלא נדבר על חודש או על שנה או על שמונה שנים.
אנשים נוטים להתעייף. מתחיל להימאס להם. נגמר הכוח. ובעיקר: הם מתייאשים.
הבעיה היא, שלמען ההגינות, פרסומאי שנשחק יכול למצוא את הדרך של התוצרים שלו החוצה. כי בשביל למכור לעולם משהו, אתה מוכרח להיות מאוהב בו. אתה חייב לחיות אותו, להתלהב ממנו כמו שילדה בת שש מתלהבת מברבי. כמו שילד בן שלושים מתלהב מהמאזדה שלו, או מהאופנוע.
אם לא- אתה אדיש. ואם אתה אדיש, אז למה את פרסומאי?
אנשים שעובדים פה מוכרחים להיות מטורפים, לפחות קצת, כי לעולם לא ימאס להם ממה שהם עושים. הם יעבירו כל בוקר את הכרטיס עם חיוך על הפרצוף.
בסוגריים, גם השאיפה של היהדות היא נטרול השחיקה. גם אם זו השחרית המאה ואחת שלי, וגם אם זו החמש מאות- היא מוכרחה להיות בשיא הכוונה ובשיא ההתלהבות- לשם אנחנו שואפים תמיד.
אולי לכן לפרסום החרדי יש פוטנציאל גדול כל כך. אנחנו רגילים לכוון לשם, לשלמות שבחידוש היום יומי. כתוב משהו כמו: "בכל יום ויום יהיו בעינייך כחדשים" שכל יום ויום נראה את עצמינו כאילו יצאנו ממצרים. לא חסר דוגמאות.
בעבודה זה: שבכל יום ויום נרגיש כאילו הרגע הגענו לכאן. כאילו אנחנו טירונים נלהבים. שלא תברח ההבנה שהשמים הם הגבול. ו-כן, שלא יפסיק להיות לנו קשה. קשה, אבל מספק. וזה היופי שכאן. לראות את האנשים האלו, שנמצאים פה כבר כל כך הרבה זמן ועדיין בוערות להם העיניים.
ברוכים הנמצאים.

ללא מילים

ל"בשבע" יש גריד חדש ואנחנו שמחים לפרגן : )

האינטרנט החרדי בוער!!!

מסתבר שאנחנו כבר לא מיעוט כזה קטן פה בארץ הזאת.

מיום ליום אנחנו מעורבים [נרצה או לא] ביותר פרשות שחורגות את גבולות המגזר.

ומפרשה לפרשה מסתבר שהמכנה המשותף ביניהן הוא שהתקשורת החילונית פשוט "אוכלת מהיד"

של התקשורת החרדית ובעיקר, האתרים החרדיים.

אתרי האינטרנט החרדיים מכסים היום כל מה שזז.

לא,

כל מה שזז!

הגדולים שבהם כמו בחדרי חרדים www.bhol.co.il/, לדעת www.ladaat.net, כיכר השבת www.kikar.net,

חרדיםwww.haredim.co.il , גם עושים את זה ברמה מקצועית גבוהה מאד [לרוב] והכי חשוב, במהירות האור.

מה שמדהים זו לא העובדה שאתר חרדי מביא סקופ שמוביל לקרדיט על אייטם בחדשות ערוץ 2 [הערב ל"חרדים", ליבני מספרת מה היא חושבת על מופז...],

מה שמדהים הוא שזה קורה כל יום.

קשה להגיד אם זה סתם צירוף מקרים של תקופה כזו או ההתפתחות המטורפת של תעשיית המידע במרחב החרדי,

וסביר להניח שבסוף זה איזה שילוב של שניהם,

אבל בשבועות האחרונים עם אמא מרעיבה, חלאבים שמסתבכים עם סוחרי איברים ומי כבר זוכר את קרטא,

האתרים החרדיים הובילו ומובילים כל הזמן את התקשורת החילונית.

מעניין.

זה רק מתחיל.

דבר אחד בטוח, משעמם בטוח לא יהיה פה...

עכשיו רק חסרים קמפיינים :)

לא יודע מי היחצ"ן של "חומש השקעות" אבל הוא עושה עבודה מצויינת

לקח לו שלושה ימים להתחיל לעבוד אבל מאז הוא עושה את כל הפעולות הנכונות.

לא מתחבא,

לא נותן לדוברים לדבר בשמו,

חותם על המודעות [לא יודע איך להעלות את הבאנר שעלה בשמו באתרים החרדיים]

ובכלל משדר "אני לא בורח, לא מתחמק, אני כאן כדי לעשות סדר ולתת תשובות."

באווירה הקשה של "המשבר העולמי" הסיכויים לצאת מסיטואציה כזו קלושים ולו בגלל הבאז

התקשורתי שיכול בכמה ימים למחוק מונטין של שנים ארוכות.

איזו אסטרטגיה יצירתית,

מי היה חושב על זה?

קוראים לזה "לקחת אחריות"...

יחי הספין! המלך החדש [או: בריף לחני : )]

נפרדנו מדור הקומוניקטים.
הם נולדו בדור שבו היכולת להשחיל מסרים שיווקיים לתקשורת היתה נמוכה.
גם כי תעשיית השיווק עוד לא התפתחה לשם וגם בגלל שהעיתונאות נתפסה ערך מקצועי מקודש.
מי שהרג אותם [את הקומוניקטים] הוא התוכן השיווקי.
בעולם שבו 100% מהמסרים שאנחנו מקבלים מהונדסים ברמה כזו או אחרת הקומוניקט הופך לפאטתי.

כי מה זה בעצם קומוניקט?
מה המהות של קומוניקט?
[אם נשכח רגע את השם המעצבן שלו שנשמע כמו שם של מחתרת סובייטית...]
בפשטות, קומוניקט הוא מכתב שכותב אדם לעיתונאי על מנת לעניין אותו
בנושא מסויים מספיק בכדי לכתוב עליו.
אם אני עיתונאי שמחפש סיפורים לכתוב עליהם, זה צריך להיות חתיכת מכתב...
מי שקורא קומוניקטים היום [ולא נרדם] יכול להריח את התעשייתיות שלהם. הם לא באמת מנסים למכור לך סיפור אלא למלא חלק במערכת יחסים די הדוקה שבה החדרת מסרים [שיווקים, פוליטיים, דתיים או אחרים] היא חלק בלתי נפרד מהסיקור והעיתונות.
זה לא רק שזה לא נכון להגיד שזו תופעה שקיימת בעיקר במקומונים שכוחי אל,
אלא הפוך,
ככל שהמדיה "כבדה" וחשובה יותר, כך רמת ההינדוס גבוהה יותר.
המשמעות היא שזה מוריד את הערך השיווקי של הופעה במדורי הצרכנות ומעלה מאד את הערך של,
הכותרות האמיתיות.
ומכאן למלך החדש.
יחסי ציבור הם מה שתמיד היו,
היכולת לרתום את המציאות וסדר היום הציבורי לטובת המסרים שלך.
פיור אנד סימפל.
פעם אם הופעת בעיתון ולא משנה איפה נתפסת כאוטנתי, לא משוחד, מערכתי.
ההפיכה שלזה לנורמה העבירה את המשקל לכותרות ולא לידיעות ממוסגרות במדורים כאלו ואחרים.
היום קוראים לזה ספין.
וזה מקסים.
כי זה חזר לאומנות מכירת הסיפור.
וזה בדיוק מה שאהבנו בזה : )

פרסומת הטלויזיה הטובה ביותר

Creative, Smart and Clever Advertising

תהנו :)

הילד הזה הוא אני :)

מה יש להגיד?

הסרט איכותי, אלגנטי, ומדוייק לפחות כמו המכונית שהם מוכרים.

בפרסומת לפורש החדשה הייתי מצפה לשמוע רעש של מנוע, חיתוכים מהירים של מכונית עפה,

גבר חתיך עם משקפי שמש...

זה מה שנקרא  killing me softly.

תהנו.

יופי מקאן

מי שמכיר אותי יודע שאני האחרון שיצא נגד פרובוקציות.
אפילו אם הן של מקאן...
אבל זו הפעם הראשונה שאני מוצא את עצמי מסכים [כמעט]
עם כל מילה של נציג המחבלים בכנסת, אחמד טיבי.

בחיאת אחמד, הפעם אתה צודק.
גם לפני הסרט ההזוי של סלקום הגדר הזו נראתה לי הזויה.
בשנת 2009, כשכולנו יורים אחד על השני דרך המקלדת במהירות האור,
כשכבר לא צריך טייס בשביל להטיס מטוס נראה לי לא שפוי לחשוב שקיר
בטון בגובה כמה מטרים יכול לשנות כהוא זה את רמת הביטחון שלנו.

נולדתי בחברון גדלתי בבית אל ואני מחזיק מעצמי ימני ולא ממש מתון,
אבל אני נגד הגדר.
היא לא אנושית, מתנשאת ואין לי ספק שהיא תחזור אלינו כמו בומרנג.

ומקאן?
עוד הוכחה לכך שמדובר בחבר'ה שמדברים בעיקר לעצמם,
מתמסטלים מהריח של עצמם ורלוונטיים אולי לאותם 2000 איש שנקראים "הברנז'ה.."
סלקום, "המשפחה הגדולה בישראל" לא עונה על ההגדרה הזאת.

הייתי מת להיות זבוב על הקיר בשיחה בין עמוס שפירא לאילן שילוח,
כאילו מה אתה אומר ללקוח?
זה לא שקפץ פונט או ברח הגריד...
"הי עמוס, מה נשמע?"
"אילן אני לא יכול לדבר מחפשים אותי ממשרד החוץ, משגרירות ארה"ב, אנגליה וגרמניה, נוחי צעק עלי על הבוקר והכוכבית עמוס שלי מתפוצצת מהודעות"
"עמוס רק רציתי לעדכן אותך שסיימנו את ההמשך של הסידרה.."
"איזה המשך? איזה סידרה?"
"דג מלוח במנהרות רפיח, סטנגה בהר הבית, טניס במערת המכפלה,
עמוס, אני מבטיח לך, כשנגמור עם הסידרה הזאת אף אחד לא ידבר איתך על הגדר.
מבטיח לך, יהיה פיצוץ"

שיואו, פרוג!

מי שלא היה בכנס של "פרוג" בבני ברק לא יכול להבין, אז אני לא אתאמץ להסביר...
ולאלו שכן היו שם, היה מדהים לפגוש את זה. אתכם. באלפים.
אנחנו "הפרסומאים" פועלים בענף מאד שקוף מהבחינה הזאת שכל העולם שלנו רואה איזה עסקים עשינו [ואיזה לא] כל שבוע. הביזנס שלנו עוסק בלדבר עם כולם, אנחנו חיים בוויטרינה, העסק שלנו הוא חלון ראווה.
אז אני רגיל שסופרים לנו עמודים ואינצ'ים ובודקים שלמי גדול יותר,
אבל אתמול בלילה, בפרוג גיליתי עולם חדש.

אלפי עיניים שמסתכלות ובוחנות. כותרות, פונטים, קונספט, גריד, שפה, צילומים, תלת, קרנינג, סלוגן,
דברים שחשבתי שבסוף היום מעניינים רק את אותם 100 איש שעובדים במשרדי הפרסום החרדיים...
אז נעים מאד להכיר.
אני מזמין אתכם להגיב, לשאול, לקטול או לפרגן ולמען האמת אני חייב להגיד,
זה שעשיתי בלוג לא אומר שאני יודע איך להתנהל איתו, ז"א זה נולד פשוט כי הרגשתי שיש לי כמה דברים להגיד,
אז אני אשתדל מאד לענות לכל אחד אבל מתנצל מראש אם לא. זה פשוט כי לא הספקתי...

ירושלים. פיסגת החמצתנו [השיווקית...]

בסוף העולם, באיזה חור נידח בסקוטלנד שוכן לו כפר קטן, ליד אגם.

הכפר הזה לא שונה מעוד 25,000 כפרים בעולם ששוכנים ליד אגם

אבל סביב הכפר והאגם התפתחה במהלך השנים אגדה.

האגדה מספרת שבאגם שוכנת מפלצת.

המפלצת מלוך נס.

מפלצת, כן?

2009 כן?

תצחקו תצחקו אבל הכפר הזה מושך עשרות אלפי תיירים בשנה,

סקוטלנד משווקת אותו כאתר חובה לכל תייר מתחיל.

כשאתה מגיע לכפר אתה לא יכול לפספס את זה,

אתה נכנס למונית, כולה מצופה תמונות וציורים של המפלצת, השמות של המסעדות

ואפילו של המנות בתפריטים הם וואריאציות על המפלצת,

ויש אפילו מוזיאון בלוך נס ש"מתעד" את הסיפור.

אנחנו בישראל לא צריכים להמציא מפלצות,

ירושלים היא לא עיר, היא מיתוס.

היא לא סתם מיתוס, היא מיתוס בינלאומי, בין דתי, חוצה גבולות, פוליטיקות השקפות, מדינות, תרבויות ויבשות. נכתבנו עליה שירים סיפורים ואגדות בכל שפה אפשרית, יש אפילו תיסמונת על שמה...

אבל איפה אנחנו ואיפה לוך נס?

כאילו, הקריאייטיב לעיר קונספט תחת המותג ירושלים הוא פשוט אינסופי...

כאילו מזה ווגאס? מידבר עם קריאייטיב.

דובאי הבינה שבלי יצירתיות היא תיעלם אז הם בנו את המגדל הגבוה בעולם ואת מסלול הפורמולה הכי טוב בעולם.

הקטע הוא שאנחנו לא צריכים מפלצות ובניינים, יש לנו תפאורה של 2000 שנה, מותג עם מעורבות גבוהה מאד מבחינה דתית, פוליטית ומיליון אחרות, מאות בתי כנסת, כנסיות ומסגדים, מליוני איזכורים במדיה העולמית ומעל הכל והכי חשוב, יש לנו סטורי.

יש לנו סיפור. אמיתי. מיוחד. עם ארומה וצבעים, אז מה?

אם תייר נכנס לירושלים ולא קרא את השלט הוא לא יכול לדעת שהוא בירושלים,

אין את ה"סטורי" באוויר, אין חזרה בזמן, אין "רכיבה על הקטע", אין חשיבה שיווקית.

אין לי ספק שעם קצת רצון, יצירתיות ואומץ ירושלים יכלה להיות יהלום תיירותי שמושך מיליוני אנשים מכל רחבי העולם כל שנה. ווגאס תיראה כמו חולון ליד ירושלים.

והנה הצעה לראש עיר בירתנו לנצח נצחים ב"ה: תכריז על פרוייקט. לאומי.

כנס את טובי המוחות היצירתיים בארץ, שי אגסי, גדעון עמיחי, רני רהב, עמוס שפירא, אלי הורביץ, ראובן אדלר, אילן שילוח, נועם מנלה, [ואני J] ובקש מאיתנו, בהתנדבות, לבנות את תכנית העל.

אלופי קונספט, אלופי קדם, אלופי ספינים, אלופי פרסום, אלופי עיצוב.

תכנית שכולה קריאייטיב שמטרתה לחשוף את ההזדמנות שירושלים היא ולהפוך אותה ליהלום הבינלאומי שהיא יכולה וצריכה להיות.

אני בפנים

ולדעתי גם כל השאר.

יש בריפים בחיים שאי אפשר להגיד להם לא.