עצוב לי.

הגעתי למשרד לא מזמן,

מתוך הערפל של בוקר בלי קפה.

עובר דרך רחוב הרואה לבן גוריון וביאליק ונהיה לי עוד יותר עצוב.

יום רגיל.

בתי קפה פתוחים,

אנשים יושבים קוראים עיתון.

אני נזכר איך כשהייתי בן 17 נרצח חבר קרוב, כשהודיעו לנו ההרגשה היתה שהעולם נעצר.

החיים השתנו. התהפכו.

ואז אתה יוצא החוצה, הציפורים עדיין עפות, המכוניות נוסעות ואתה לא מבין, איך אפשר?

הפער בין הכאב שלנו, הרעב שלנו, הקינות שלנו

לבין הנון שלאנט שבו הם ממשיכים לנהל את היום, בין קפה לקפה,

הוא הפער שאותו אני מגדיר כחורבן.

הם לא שותפים לכאב הזה שלנו, שמגדיר יסוד כל כך חשוב במי שאנחנו,

ומילא הם, הילדים שלהם בכלל לא יבינו על מה אנחנו מדברים..

לא מסכימים איתי?

סעו לים.

נראה אם תמצאו כיסא.

בבניין ירושלים ננוחם בעז"ה.