בתזמון מדויק (פחות או יותר) של ההתחלה שלי במשרד, קבלו את דעתי הסובייקטיבית, בבמה מכובדת זו של ה"פוסט אורח" הראשון בבלוג של מאיר,
על הביטוי המוכר "כל ההתחלות קשות".
כשאנשים באים להתחיל משהו, הם בדרך כלל נוטים לקוות שזה יהיה משהו טוב. אלא אם כן הם סובלים מאיזו פסיכוזה דיכאונית, וכבר לא איכפת להם מה בדיוק יקרה והאם הוא יהיה חיובי או שלילי.
בדרך כלל הציפיה היא שיהיה בסדר, ואם כבר- אז עדיף בסדר גמור או אולי אפילו מצוין. ועם ההרגשה הזו מי יודע עייפות מה היא, מי בכלל שם על הבוס העצבני ועל העובדה שכל הדרכים פקוקות.
בהתחלה פשוט עוטים אוטומטית עור פיל ומכינים מרפקים. שיתהפך העולם ואצלי הכל יהיה הכי טוב שאפשר, מה שזה יהיה: הדירה החדשה, השנה החדשה, העבודה החדשה. הכל. אנשים מוכנים להתרוצץ, להסתכסך, לא לישון, לא לאכול – בשביל המטרה החדשה שלהם, בשביל היעד החדש.
נסו לתפוס שבוע-שבועיים אחר כך? הנוף שונה. שלא נדבר על חודש או על שנה או על שמונה שנים.
אנשים נוטים להתעייף. מתחיל להימאס להם. נגמר הכוח. ובעיקר: הם מתייאשים.
הבעיה היא, שלמען ההגינות, פרסומאי שנשחק יכול למצוא את הדרך של התוצרים שלו החוצה. כי בשביל למכור לעולם משהו, אתה מוכרח להיות מאוהב בו. אתה חייב לחיות אותו, להתלהב ממנו כמו שילדה בת שש מתלהבת מברבי. כמו שילד בן שלושים מתלהב מהמאזדה שלו, או מהאופנוע.
אם לא- אתה אדיש. ואם אתה אדיש, אז למה את פרסומאי?
אנשים שעובדים פה מוכרחים להיות מטורפים, לפחות קצת, כי לעולם לא ימאס להם ממה שהם עושים. הם יעבירו כל בוקר את הכרטיס עם חיוך על הפרצוף.
בסוגריים, גם השאיפה של היהדות היא נטרול השחיקה. גם אם זו השחרית המאה ואחת שלי, וגם אם זו החמש מאות- היא מוכרחה להיות בשיא הכוונה ובשיא ההתלהבות- לשם אנחנו שואפים תמיד.
אולי לכן לפרסום החרדי יש פוטנציאל גדול כל כך. אנחנו רגילים לכוון לשם, לשלמות שבחידוש היום יומי. כתוב משהו כמו: "בכל יום ויום יהיו בעינייך כחדשים" שכל יום ויום נראה את עצמינו כאילו יצאנו ממצרים. לא חסר דוגמאות.
בעבודה זה: שבכל יום ויום נרגיש כאילו הרגע הגענו לכאן. כאילו אנחנו טירונים נלהבים. שלא תברח ההבנה שהשמים הם הגבול. ו-כן, שלא יפסיק להיות לנו קשה. קשה, אבל מספק. וזה היופי שכאן. לראות את האנשים האלו, שנמצאים פה כבר כל כך הרבה זמן ועדיין בוערות להם העיניים.
ברוכים הנמצאים.
על הביטוי המוכר "כל ההתחלות קשות".
כשאנשים באים להתחיל משהו, הם בדרך כלל נוטים לקוות שזה יהיה משהו טוב. אלא אם כן הם סובלים מאיזו פסיכוזה דיכאונית, וכבר לא איכפת להם מה בדיוק יקרה והאם הוא יהיה חיובי או שלילי.
בדרך כלל הציפיה היא שיהיה בסדר, ואם כבר- אז עדיף בסדר גמור או אולי אפילו מצוין. ועם ההרגשה הזו מי יודע עייפות מה היא, מי בכלל שם על הבוס העצבני ועל העובדה שכל הדרכים פקוקות.
בהתחלה פשוט עוטים אוטומטית עור פיל ומכינים מרפקים. שיתהפך העולם ואצלי הכל יהיה הכי טוב שאפשר, מה שזה יהיה: הדירה החדשה, השנה החדשה, העבודה החדשה. הכל. אנשים מוכנים להתרוצץ, להסתכסך, לא לישון, לא לאכול – בשביל המטרה החדשה שלהם, בשביל היעד החדש.
נסו לתפוס שבוע-שבועיים אחר כך? הנוף שונה. שלא נדבר על חודש או על שנה או על שמונה שנים.
אנשים נוטים להתעייף. מתחיל להימאס להם. נגמר הכוח. ובעיקר: הם מתייאשים.
הבעיה היא, שלמען ההגינות, פרסומאי שנשחק יכול למצוא את הדרך של התוצרים שלו החוצה. כי בשביל למכור לעולם משהו, אתה מוכרח להיות מאוהב בו. אתה חייב לחיות אותו, להתלהב ממנו כמו שילדה בת שש מתלהבת מברבי. כמו שילד בן שלושים מתלהב מהמאזדה שלו, או מהאופנוע.
אם לא- אתה אדיש. ואם אתה אדיש, אז למה את פרסומאי?
אנשים שעובדים פה מוכרחים להיות מטורפים, לפחות קצת, כי לעולם לא ימאס להם ממה שהם עושים. הם יעבירו כל בוקר את הכרטיס עם חיוך על הפרצוף.
בסוגריים, גם השאיפה של היהדות היא נטרול השחיקה. גם אם זו השחרית המאה ואחת שלי, וגם אם זו החמש מאות- היא מוכרחה להיות בשיא הכוונה ובשיא ההתלהבות- לשם אנחנו שואפים תמיד.
אולי לכן לפרסום החרדי יש פוטנציאל גדול כל כך. אנחנו רגילים לכוון לשם, לשלמות שבחידוש היום יומי. כתוב משהו כמו: "בכל יום ויום יהיו בעינייך כחדשים" שכל יום ויום נראה את עצמינו כאילו יצאנו ממצרים. לא חסר דוגמאות.
בעבודה זה: שבכל יום ויום נרגיש כאילו הרגע הגענו לכאן. כאילו אנחנו טירונים נלהבים. שלא תברח ההבנה שהשמים הם הגבול. ו-כן, שלא יפסיק להיות לנו קשה. קשה, אבל מספק. וזה היופי שכאן. לראות את האנשים האלו, שנמצאים פה כבר כל כך הרבה זמן ועדיין בוערות להם העיניים.
ברוכים הנמצאים.
כמו שאמרתי לך הבוקר, מאיר.
השבמחקיש משהו בילדה הזו.
ברוכה הבאה,
אסף
אחרי שאמרת ה צריך לעשות
השבמחקאולי גם תכתבי איך עושים את זה
או שכזה דבר לא מסבירים
אגב מאיר אולי תנסה לחפש איפה שהוא בממשק של הניהול להגדיר שנוכל להגיב בלי ללחוץ על הקודים כל פעם או שזה לא תלוי בך
חני, כהרגלך, מעולה. אין לי מה להוסיף.
השבמחקלגמרי מתנצל על הקושי להגיב,
השבמחקזו הסיבה המרכזית שתגרום לי לעבור לבלוג בוורדפרס
או איך שלא קוראים לזה...